כשהעם נותן לרגש הפחד להניע אותו לפעולה אז זה בדיוק מה שהוא מקבל:

א) שר אוצר קפיטליסט המוחק הטבות סוציאליות ("זה ביכלל לא קשור בין להצביע למי שביטל לי את הקיצבה, לבין זה שעכשיו אני לא מקבל קיצבה, כי להצביע וביטל זה לא בדיוק אותה מילה").

ב) ראש ממשלה המשאיר במדינת ישראל רק את מדינת ת"א: בריחה אסטרטגית מעזה וצ. שומרון.

ג) עוד ועוד חוקי מס כך שבסופו של דבר רק לעשירים יהיה כסף: עניים ומעמד בינוני פשוט מקבלים את הגזרות (וגם ממשיכים להצביע למי שמאשר אותן, כי ככה יש להם עוד סיבות לעשות בעבודה), בעוד שהעשירים "רוצים להגיע להסדר".

ד) מקצינים את המוכר מאתמול ואם עם הגב לקיר אז מחליטים שלא להחליט - "לעשות את מה שעשינו אתמול" ללא קשר למציאות המשתנה, כך שהממשלה צריכה שאירגונים בינ"ל יכתיבו לה מדיניות (oecd).

ה) קודם מיתרגלים לבעיה, אח"כ רואים אותה נוצרת: הממשלה לא מסוגלת להמציא משהו *חדש*, אלא תפעל רק כתגובה לאחר. למשל לא מגנה על תושבי הצפון: מחכה שאחרים יזמו פעולה רישונית ואז האוליגרך שמפעיל את הממשלה יוריד את ההוראה ללעוג ליוזם הפיתרון "למה זה פשוט לא יעבוד" (אריה בר-לב מפנה את תושבי שדרות לסופ"ש כיף באילת, ואז אולמרט ופרץ צוחקים עליו). הגולים בתגובה, מצביעים שוב פעם למיפלגות שגרמו להם לההפך לפליטים במדינתם: להיות פליט זה "לעשות" ו- "לפחד" מניע לפעולה, וכך כשכל החיים שלך אתה נווד ותלוי בהישרדות יומיומית אז לא משעמם לך - אתה 'עושה' כל הזמן.